פסק-דין בתיק ע"א 1756/11

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        חייב שיעבד נכס שבבעלותו לשם הבטחת חובו לבנק. בהמשך לכך, נערך בין החייב לבין הבנק הסכם נוסף שאפשר לחייב לשלם סכום מופחת (בתשלומים), וכן קבע שאם החייב לא יעמוד בתשלומים אלה, יועמד לפירעון מיידי מלוא סכום החוב. קרובי משפחה של החייב ערבו להבטחת התשלומים לפי הסכם זה וכן שיעבדו לטובת הבנק נכסים נוספים. בסופו של דבר, לא עמד החייב בתשלומים לפי ההסכם הנוסף, והבנק העמיד לפירעון את מלוא סכום החוב. בהמשך לכך, הועלו כנגד הבנק טענות על-ידי החייב ועל-ידי קרוביו שערבו לחובו. טענות אלה עומדות במרכז הערעור שבפנינו.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.        הערעורים שבפנינו נובעים מהחלטות שניתנו במסגרת הליך פשיטת הרגל של המערער בע"א 1821/11, יוסף חבה (להלן: החייב) (פש"ר (ת"א) 1406/09, השופטת ד' קרת-מאיר).

3.        החייב צבר ברבות השנים חובות בחשבון שאותו ניהל בבנק הפועלים, הוא המשיב 1 (להלן: הבנק). חובות אלה הובטחו בשנת 1995 ברישום משכנתה ללא הגבלה בסכום על בניין משרדים שבבעלותו (להלן: בית חבה). בשנת 2004, נוכח פיגור בפירעון חובותיו, מונה לבקשת הבנק כונס נכסים לזכויותיו של החייב בבית חבה, במסגרת הליך הוצאה לפועל שנוהל כנגדו. ביום 13.6.2006 נערך הסכם נוסף בין הצדדים להסדרת תשלום חובו של המבקש לבנק (להלן: הסכם הפדיון), אשר עמד באותה עת, בהתאם לאמור בהסכם הפדיון, על כ-41 מיליון שקל. הסכם הפדיון כלל הסדר לתשלום החוב ולפדיון המשכנתה תמורת סך של 4.26 מיליון דולר (להלן: סכום הפדיון), על-פי לוח תשלומים (להלן: תשלומי הפדיון). בסעיף 8 להסכם הפדיון נקבע כי אם החייב לא יעמוד בהתחייבויותיו לפי ההסכם, יועמד לפירעון מיידי מלוא חובו כלפי הבנק (להלן: סכום החוב המלא).

4.        הסכם הפדיון כלל גם התחייבות של החייב להעמיד לטובת הבנק בטוחות נוספות בהיקף של 2 מיליון דולר, להבטחת קיום התחייבויותיו על פי ההסכם. למטרה זו שיעבדו המערערות בע"א 1756/11, שהן בתו של החייב וכלתו (להלן: הערבות), את זכויותיהן במקרקעין שעליהם בנויים שלושה קוטג'ים (להלן: הקוטג'ים) לטובת הבנק, ונרשמה עליהם משכנתה בסכום של 1.4 מיליון דולר. על מנת להגן על זכויותיהן של הערבות נרשמה לטובתן, בהסכמת הבנק, משכנתה בדרגה שנייה על בית חבה, עד לסכום של 1.6 מיליון דולר. להשלמת התמונה יצוין שבתקופה שבה הסכם הפדיון עמד בתוקף ביקשו הערבות למכור את אחד מהקוטג'ים המשועבדים, והוסכם בין הצדדים שהבנק יאפשר להן לבצע את המכירה בתנאי ש-566,000 דולר מתוך כספי התמורה ישמשו לצורך פירעון התשלום הראשון של החייב לפי לוח התשלומים של הסכם הפדיון, בהתחשב בכך שזה לא שולם במלואו במועד. בפועל, הערבות העבירו לבנק סכום של כ-500,000 דולר בלבד מתוך התמורה. בגין יתרת הסכום, הגיש הבנק תביעה בבית משפט השלום בפתח תקווה (תא"ק 1986-12-08).

5.        החייב לא עמד בלוח התשלומים לפי הסכם הפדיון, וביום 23.2.2009 הגיש הבנק בקשה נוספת למימוש המשכנתה, לבית המשפט קמא (בש"א 6736/09). ביום 6.5.2009 הגיעו הצדדים להסדר אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואשר במסגרתו ניתנה לחייב ארכה קצרה נוספת להשלמת התחייבויותיו לפי הסכם הפדיון (להלן: הסכם הפשרה). בהתאם להסכם הפשרה נתן בית המשפט קמא צו מותנה למינוי בא-כוחו של הבנק ככונס נכסים על בית חבה, אשר נקבע כי ייכנס לתוקף אם החייב לא ישלם את יתרת סכום הפדיון עד ליום 1.10.2009. ביום 4.10.2009 הודיע הבנק לבית המשפט שהחייב לא עמד בהתחייבויותיו לפי הסכם הפשרה, וביקש לקבוע כי הצו המותנה בדבר מינויו של כונס נכסים על בית חבה נכנס לתוקף, באופן שיאפשר לבנק להיפרע מתמורת מכירתו (בהתחשב בכך שעד לאותה עת כבר "תפח" החוב לכדי סכום של כ-67 מיליון שקלים). בית המשפט קמא נעתר לבקשה, ובהחלטתו מיום 21.10.2009 הורה כי מינויו המותנה של כונס הנכסים (להלן: הכונס) ייכנס לתוקף.

6.        בשלב זה, הגיש החייב בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 9349/09) כנגד ההחלטה מיום 21.10.2009 בדבר מינוי הכונס. בבקשתו טען החייב, בין היתר, כי נוכח התנהלות הבנק - אשר סיכל לדבריו ניסיונות למכירת חלקים מבית חבה, ובכך מנע ממנו לעמוד בתשלומי הפדיון - אין לראותו כמי שהפר את הסכם הפשרה, ויש להעמיד את חובו על סך של 4.26 מיליון דולר בלבד, כאמור בהסכמי הפדיון והפשרה. בנוסף לכך, הגיש החייב תביעה לבית המשפט המחוזי (ת"א (ת"א) 36505-01-10, השופטתד' קרת-מאיר) במסגרתה ביקש להצהיר על ביטולו של הסכם הפשרה ופסק הדין המאשר אותו, מחמת הטעיה. בקשת רשות הערעור נדחתה בהחלטתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס מיום 4.5.2010. בהחלטה נקבע כי מהחומר הקיים בתיק עולה שהחייב לא עמד בתשלום של סכום הפדיון במועדים שנקבעו לכך בהסכם פשרה, ועל כן מינויו של הכונס נעשה כדין. כן נקבע בה כי את יתר טענותיו של החייב יש לברר במסגרת התביעה שאותה הגיש לביטול הסכם הפשרה. בעקבות דברים אלו, שמע בית המשפט המחוזי את טענותיו של החייב במסגרת הבקשות לסעד זמני שאותן הגיש לצד תביעתו. הבקשות נדחו בהחלטה מיום 26.5.2010, אשר נקבע בה גם שיש לדון בטענותיו של החייב בדבר התנהלות הבנק (וכפועל יוצא מכך, בדבר גובה החוב), במסגרת הדיון בחלוקת התמורה שתתקבל ממכירת בית חבה, לכשיימכר, בגדרי הליך פשיטת הרגל, הוא ההליך נשוא הערעורים שבפנינו. בהמשך, תביעתו של החייב נדחתה בהסכמת הצדדים ביום 9.12.2010, נוכח התקדמותו המהירה של הליך פשיטת הרגל.

7.        ביום 29.11.2009 הגישו הערבות בקשה למתן הוראות במסגרת הליך פשיטת הרגל. בבקשתן הן טענו כי יש לראותן כבעלות מעמד של "ערב יחיד" לפי חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות או החוק), ובתוקף מעמדן זה היו זכאיות "להיכנס לנעלי החייב" לעניין הסכם הפדיון והסכם הפשרה, במובן זה שצריך היה לאפשר להן לשלם את תשלומי הפדיון (עד לסך של 4.26 מיליון דולר) בתוך 90 יום, ובהמשך לכך להעביר לזכותן את השעבוד על בית חבה, על מנת להבטיח את זכותן לחזור על החייב. הבנק עצמו התנגד לבקשה זו.

8.        בחודש מאי 2010, בטרם ניתנה החלטה בבקשתן של הערבות להיכנס לנעלי החייב, הגיש הכונס בקשה למכור את בית חבה בתמורה לסך של 26 מיליון שקל (להלן: כספי התמורה). מאחר שהן החייב והן הערבות טענו שהם זכאים לקבל חלקים מכספי התמורה, ניתנה ביום 1.6.2010 החלטה בהסכמת הצדדים, שבה נקבע כי מכירת בית חבה תאושר וסכום של 10 מיליון שקל מכספי התמורה יועבר בשלב ראשון לבנק, אך בהמשך יתקיים דיון בטענות הצדדים בדבר זכאותם לחלקים מכספי התמורה, על יסוד בקשות מתאימות שיגישו. בהתאמה, הגישו החייב והערבות בחודש אוגוסט 2010 בקשות למתן הוראות, כל אחד מטעמו.

הבקשות למתן הוראות

9.        בקשתו של החייב - החייב ביקש מבית המשפט קמא לקבוע כי הוא עמד במלוא התחייבויותיו כלפי הבנק לפי הסכם הפדיון והסכם הפשרה, ולכן זכאי להחזר הכספים שיוותרו בקופת הכינוס מן המכירה, לאחר שהסכומים הנדרשים לשם השלמתו של סכום הפדיון יועברו לבנק. החייב הוסיף וביקש לקבוע בהקשר זה כי הבנק "טרפד" את ניסיונותיו לקיים את ההסכמים, ולחלופין הקפיד עמו מעבר למידה ולכן מנוע מלטעון כי הפר את התחייבויותיו.

10.      בכל הנוגע לטענה שעניינה סיכול ניסיונותיו של החייב לקיים את ההסכמים, הצביע החייב על מספר עסקאות למכירת חלקים מבית חבה שאותן סיכל, לכאורה, הבנק - חלקן בתקופה הרלבנטית להסכם הפדיון וחלקן בתקופה הרלבנטית להסכם הפשרה. לטענתו, יציאתן של עסקאות אלה לפועל היתה מאפשרת לו לגייס את הכספים הנדרשים לשם עמידה בלוחות התשלומים לפי ההסכמים.

11.      בקשתן של הערבות - בשלב זה, הערבות מיקדו את בקשתן בטענה שיש לייחד להן מתוך קופת הכינוס סכום השווה לגובה המשכנתה השנייה, היינו, סך של 1.6 מיליון דולר (ולא בעמדתן המקורית כי יש להעביר לזכותן את המשכנתה הראשונה על בית חבה). בנוסף, הן ביקשו כי אם ייקבע שהחייב אכן הפר את התחייבויותיו בית המשפט יוסיף ויקבע כי היו זכאיות "להיכנס" בנעליו, לקיים התחייבויות אלה, וכך לזכות בסכום השווה לגובהה של המשכנתה השניה.

12.      בהחלטתו מיום 17.1.2011 דחה בית המשפט קמא את שתי הבקשות למתן הוראות.

13.      בכל הנוגע לחייב, נקבע שהוא הפר את התחייבויותיו לפי שני ההסכמים, ובכלל זה ההתחייבות להמציא לבנק בטוחות בסכום של 2 מליון דולר לפחות (כנדרש לפי הסכם הפדיון). בית המשפט קמא בחן את העסקאות מהתקופה הרלבנטית, וקבע שבניגוד לטענת החייב, אין לומר שהן סוכלו על ידי הבנק. עסקאות מוצעות אלה כללו שלוש עסקאות לרכישת שטחים בבית חבה, מהתקופה שלאחר כריתת הסכם הפדיון ולפני כריתת הסכם הפשרה, ושלוש עסקאות מהתקופה שלאחר כריתת הסכם הפשרה, שתיים מהן לרכישת הבניין כולו. לטענת החייב, הבנק סיכל את יציאתן לפועל של עסקאות אלו בכך שעיכב את מתן האישורים הנדרשים או נמנע מנתינתם כליל. החייב הוסיף וטען כי גם בנו פנה לבנק מספר פעמים בבקשה לרכוש קומה בבניין, אך כל פניותיו הושבו ריקם. בית המשפט דחה אחת לאחת את הטענות העובדתיות שהועלו על-ידי החייב בעניין התנהלותו של הבנק. בנסיבות אלה, נקבע שהחייב לא עמד בחיוביו לפי ההסכמים, ולכן יש לאפשר לבנק לקבל את מלוא כספי התמורה, שגם בהם אין כדי לכסות את סכום החוב המלא.

14.      בכל הנוגע לטענותיהן של הערבות, בית המשפט קמא קבע שאין להן כל בסיס, שכן הבנק כלל לא פנה לערבות בבקשה לממש את הבטוחה שהעמידו. המשמעות של קבלת טענותיהן היא הענקת אופציות בעלות אופי כלכלי לערבים, מעבר להגנה הנדרשת עליהם לפי דיני הערבות. בית המשפט קמא הוסיף וקבע שהשימוש בחלק מכספי התמורה בגין מכירת הקוטג' לשם כיסוי תשלום הפדיון הראשון נעשה על פי הסדר בין החייב לבין אחת מהערבות, ולא ביוזמת הבנק, כך שאין לראות בו מימוש חלקי של הבטוחה.

15.      כנגד החלטתו זו של בית המשפט קמא ערערו הן הערבות והן החייב, ומכאן הערעורים שבפנינו.

הטענות בערעור